״את מבטיחה לי שלא תעזבי אותי אף פעם?״

״את מבטיחה לי שלא תעזבי אותי אף פעם?״ פניה העגולות נראו פתאום מפוחדות , כמהות להבטחה שאינה משתמעת לשתי פנים. היא הניחה את שייק הפירות ביננו על המחצלת.

״את רואה? את לא יכולה להבטיח לי!״ היא זיהתה בתוך עיני את ההשתהות והשתבללה כמו עוברית ברחם אימה.

עוברית ברחם אמה, חשבתי לעצמי, אולי המקום הראשון והאחרון בו חשה בטוחה ומוגנת.

כולם בכיתה ידעו שהיא מאומצת. כמובן שלא דיברו על זה אבל בהחלט התלחשו על זה.

היינו חברות טובות , הכי טובות , מאלה החולקות חצי תליון של לב. אבל לא היינו רבות. עכשיו כשיש לי קצת יותר קילומטרג׳ בחיים אני יכולה להבין את הנסיבות.

אם אף אחד היא לא ממש רבה, בטח לא ניתקה קשרים. אך בפרט לא איתי.

פעם בכיתה ד׳, כשממש רציתי כבר שנריב, אפילו לכמה דק כמו שרואים בכל הסדרות, גם שם היא חיבלה במריבה וישר התרצתה.

היא רצתה להיות טובה בכל מה שידה נגעה: חוגים, לימודים, חברים, מועצת תלמידים, הופעות, רבת כישורים וברוכת יכולות.

״אם לא אהיה מספיק טובה הם יעזבו אותי״. שמעתי אותה פעם מזמן ממלמלת תוך כדי משיכת הליפגלוס.

״מהההה? מיייי? נראה לך?״ אך המילים שלי כמו התנדפו מהחלון הפתוח עת חברתי ניערה את הצעיף שעתיד היה לעטר את צווארה.

ידי נגעה בכתפה.

״אין לי כוונה לעזוב אותך. אנחנו חברות . אחיות שלא בדם. אך אני גם מתקשה לאכול את כל היציאות שלך, את הצורך שלך שאהיה מרוצה כל הזמן, את הרצון שלך להוכיח את עצמך מבלי לאפשר לך רגע של מנוחה. הפחד שלך מקונפליקטים, הדאגה שלא להיות משמעותית בכל רגע נתון. קשה לי עם כל הדבר הזה. זה לא טבעי לי״

״ נכון״ , היא אמרה ״זה לא טבעי שאמא עוזבת את בתה. את התינוקת שלה. זה לא טבעי . ולכן מאז דבר בחיים שלי אינו טבעי. דבר אינו מובן מאליו. מאז כל נשימה שאני נושמת היא נשימה של חרדה לצד הודיה. חרדה להינטש שוב, להרגיש דחויה. והודיה על אלה שאספו אותי אליהם. מן רצון תמידי להוקיר להם תודה גם כשהם הכי מעצבנים והכי מכעיסים״

שתקנו שם שתינו. זה באמת לא טבעי.

התיאוריה האדלריאנית סבורה שהפרט מתפתח בתוך החברה האנושית. החברה מהווה את מגרש האימונים של האדם להתפתחות אישית ולצמיחה. החברה אינה נמצאת מעל האדם כמו שהיה בתקופת הקומוניזם- ביטול ערך הפרט, חברה שתהיה עסוקה רק בעצמה עשויה למצוא את עצמה מפורקת. לצד זאת, גם האדם, לפי התיאוריה האדלריאנית אינו נמצא מעל החברה- הרי לא סביר שנאמר לילד : העיקר שיהיה לך טוב , אמירה כזו תכוון אותו להתעסק רק בעצמו. אדם שעסוק רק בעצמו עלול להתפרק, להרגיש בודד. מכאן, שמה שיעשה את החברה האנושית טובה יותר , זו בעצם תחושת ההשתייכות המאוזנת של האנשים המרכיבים את אותה החברה.

תחושת ההשתייכות היא סוביקטיבית , יש לה רמות שונות מימדים שונים, היא צורך קיומי הישרדותי בסיסי של כל תינוק שנולד וכל קשיש בערוב ימיו. היא חוצה גילאים, דתות, מינים ועמים.

את תחושת ההשתייכות אנו איננו מעניקים לילדינו. אנו עוזרים לילדינו לפתח ולטפח אותה .

בראש ובראשונה צריך הילד להרגיש שייך לו עצמו, הוא זקוק להרגיש שהוא אוהב את עצמו והוא צריך להרגיש תחושת יכולת ומסוגלות. אחר כך , חשוב שהוא ירגיש נחוץ- למשפחה , להורים, לאחים ולחברים.

על מנת לפתח תחושת השתייכות במיטבה, זקוק כל ילד וכל אדם לחמישה צרכים פסיכולוגים התלויים וקשורים האחד לשני : התייחסות אישית ( הידיעה שרואים אותי גם כשאני רק יושב בשקט עם עצמי, שזוכרים אותי גם כשאני אינני נוכח). בעל ערך ושווה ערך ( הידיעה שאני שווה לכל אחד אחר מעצם היותי בן אנוש, ללא הצורך בהשוואה לאחרים , ליכולות שלהם, למי שהם. הידיעה שאני שווה). תחושת מועילות ( הידיעה שאני תורם ומועיל לי עצמי ולאחרים ) משמעות אישית (הידיעה שיש לי תפקיד , שאני נחוץ, שיש לי משמעות ספציפית ) צמיחה גדילה והתפתחות (הידיעה שאני מתפתח ברמה האינטלקטואלית - קוגניטיבית / שכלית, הפיזיולוגית והרגשית).

כאשר תחושת ההשתייכות אינה במיטבה, חש הפרט חוסר שקט. יש לו צורך אינסופי למלא את תחושת הוואקום הקיים בתוכו, את תחושת הריק. הוא יחפש דרכים להיות נראה בכל מחיר, שחלילה לא ישכחו שהוא כאן והוא קיים. הוא לא יבחל בהתנהגויות שאינן מתכתבות עם ערכי החברה - מבחינתו כל מה שיספק לו תחושה שהוא על המפה , לגמרי הולך. חוסר השקט עשוי ללוות אותו ברצון האינסופי להצליח, להיות הכי טוב, הפחד מלהיות דחוי או לא חלק מ.. עלול לגרום לו להתרחק מעצמו- מהאמונות שלו, מהערכים שלו, מהסנטר שלו. הוא יכול למצוא את עצמו מרצה את הסובבים ונמנע מקונפליקטים וזאת רק כדי להיות או להרגיש אהוב.

התיאוריה האדלריאנית סבורה , כי כלל לא משנה כמה נאמר לילדים שלנו שאנו אוהבים אותם, שהם יפים ומוכשרים ויחידים במינם, אם הם אינם חשים זאת בכל תא ותא בגופם - הם עשויים להסתובב בעולם בתחושת נחיתות. כזו הבאה מבפנים ומנהלת אותם בכל תחומי החיים.

באשר לחברתי,

פעם לפני הרבה שנים, במפגש הראשון שלה עם העולם , מישהו ויתר עליה.אותם אלו שיצרו אותה גם ויתרו עליה. נכון זה לא קשור אליה, זה לא בגלל שהיא היתה תינוקת ״לא יפה״ או ״לא טובה״ זה פשוט קרה. תחושת הדחיה הזו היא ההפך המוחלט מתחושת ההשתייכות. ומסיבה זו חברתי חרדה להעזב בשנית. היא עושה כל שביכולתה להיות הכי. כדי שלא לתת סיבה לאף אחד נוסף לוותר עליה.

ולכם, ההורים לילדים מאומצים נאמר- אתם משיתם אותם מהבדידות, מתחושת הלבד , אומנם לא הענקתם להם חיים כמו ההורים הביולוגים שלהם, אך איפשרתם להם להמשיך ולחיות, אתם בחרתם בהם להיות לכם לילדים.

החשש מנטישה נוספת יכול להיות שם במידה כזו או אחרת, אך הוא אינו חייב לנהל להם את החיים.

אין לנו בחירה אילו קלפים אנו מקבלים, כשאנו מגיעים לעולם. אך יש לנו את הבחירה מה לעשות עם הקלפים שאנו מקבלים. לאן לכוון אותם ואיך לשחק איתם.

תעזרו לילדיכם לפתח את תחושת ההשתייכות שלהם , בכך שתאמינו בהם וביכולות שלהם, בכך שתאפשרו להם להרגיש בעלי ערך, בכך שתמנעו מהשוואות.

תסמכו עליהם, תנו להם להרגיש מועילים, תלמדו אותם עשייה, אקטיביות, עצמאות.

וחשוב לא פחות - תיזכרו שהם אינם צריכים פיצויים. תלמדו אותם לראות את האחר. לסייע לאחר, לתרום לאחר , להבין שיש להם חלק בחברה כולה ותרומה לחברה חוזרת אליך עצמך.

הכותבת היא

רוית גוטמן מנחת הורים בכירה ומורה במדרשה של מכון אדלר